(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה מסורתית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

46. עֵקֶב: דברים ז' 12 - י"א  25

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר יהוה אלוהיך לך את-הברית ואת-החסד אשר נשבע לאבותיך" (עקב: דברים ז', 12).

המשך נאום משה לעם, לפני הכניסה אל הארץ המובטחת. נאום שהוא סיכום של מפעל חיים.

"שמע ישראל, אתה עובר היום את-הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים" (פרשת עקב: דברים ט',1).

נוסח זה של נאום, יכול לשמש אב-טיפוס של נאומי עידוד לפעולה קבוצתית: לפני כניסת להקה לבמה, לפני כניסת קבוצה למגרש הספורט, לפני בחירות לראשות הממשלה, ולהבדיל לפני יציאה לקרב, וכו'. בנאום הזה מתגלים מוטיבים שאפשר למצוא גם בנאומי עידוד של מנהיגים פוליטיים, מנהלים, מורים, וכל מי שתפקידו מייעד אותו להביא קבוצות אל יעדיהן המוצהרים. גרסאות שונות יש לנאום הזה. אבל ברובן נשמר מבנה דומה:

1. הגדרת היעד.

2. הצגת המכשולים שבדרך.

3. הקטנתם של המכשולים, במובן של לכאורה "להכניס אותם לפרופורציה מניחה את הדעת" וניתנת להתמודדות עימם.

4. הצגת הקבוצה כרבת-אונים.

5. קריאה לאחדות - לרוב על חשבון הפרט.

6. החדרת האמונה בהצלחת המשימה.

נאומים כאלה נשמעים גם כך בערך:

"הגענו עד הלום, ועכשיו אנו עומדים בפני הצעד המכריע! המשימה העומדת בפנינו היא גדולה ועצומה! עיני העולם החופשי כולו נשואות אליכם ברגע זה! עיני העם כולו נשואות אליכם ברגע זה! עיניהם של בני-משפחותיכן! עיני האבות והאמהות, עיני הילדים, הנשים והטף!" וכן הלאה.

אם מבקש המנהיג לחזק את הדימוי העצמי של קבוצתו, הוא יכול להעלות על נס את תכונותיהם התרומיות של היוצאים אל הקרב, להקטין את המכשולים שבדרך, את האויבים או כל אחר שאינו נמנה על הקבוצה: "מי הם בכלל? אוסף של גרוטאות-אדם, חדלי-אישים, שאינם יודעים אפילו לאיית את שמם! פראי אדם שזה עתה ירדו מהעצים! הם נולדו רעים ואנחנו נולדנו טובים! הם גרועים ואנחנו נפלאים! הם חסרי כשרון ואנחנו מוכשרים! הם חלשים ואנחנו חזקים! אנחנו הכי טובים בעולם! עלֹה נעלה עליהם כי יכול נוכל להם!"

ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין המנוח, היה נוהג לומר שהעם הישראלי הוא הטוב שבכל העמים. במקרה אחד, בעומדו על במת הכנסת כינה את יריבו, אז ראש אש"ף, במילים: "ההוא עם השערות על הפנים!"

המנהיג יכול להקטין את קהלו כדי להעצים גורם חיצוני מסייע: "מי אנחנו בסך הכול? קטנים וחסרי אונים! אבל!... האמת והצדק - איתנו! אלוהים, המלך והממלכה - איתנו! זכות אבות עומדת לנו! חסדו של האל עומדת לנו! אלוהים - לשלטון בחרתנו! אלוהים - לניצחון בחרתנו! ואנחנו ננצח! אנחנו נגיע אל הארץ המובטחת!"

נוכל לתאר לעצמנו שמשה, כדרכם של פוליטיקאים ושרי צבא, משתמש בטכניקה מעורבת. הוא מזכיר לעם שהוא אמנם עם סגולה, אבל העם לעצמו, מי הוא בכלל? הוא לא היה שורד רגע אחד בלי ההשגחה האלוהית.

בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה פופולארית מאד שיטת חינוך שמקורה בגרמניה, ועיקרה שבירת רצונו הפרטי של הילד, המעטת ערכו, התנהגות נוקשה ביחס אליו ואילופו, בכפיה וללא ויתורים, לעשות את רצון ההורים ובעלי סמכות אחרים. הדברים המובאים כאן בשמו של משה, נושאים אופי של חינוך נוקשה, המקטין את הקבוצה ומחזק את המנהיגות, כנושאת דברה של האלוהות: "וידעת, כי לא בצדקתך יהוה אלוהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לְרִשְׁתָּהּ, כי עם קשה-עורף אתה" (פרשת עקב: דברים ט', 6).

משה מזכיר לעם את חטא העגל, וגם, לראשונה, מזכיר לרעה את אהרן הכהן, שנתן ידו למעשה העגל. אלוהים כעס על אהרן, ורק השתדלותו של משה עמדה לו לאהרן שלא יושמד מיד באותו הרגע. השומעים את דברי משה, נדים אז בראשם ואומרים זה לזה: "אח! איזה אדם גדול הוא משה! הוא הצדיק הגדול מכל הצדיקים! אין כמוהו! הוא האחד והיחיד!"

מעניין להיווכח שיש דמיון של מבנה ומוטיבים חוזרים, בנאומיהם הנלהבים של מנהיגים פשיסטים, המובילים את עמם למלחמות והרס, לנאומיהם של מנהיגים הלוחמים לזכויות האדם, וגם מנהיגי כתות אזוטריות.