(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. הערה: הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

48. שֹפטים: דברים ט"ז 18 - כ"א 9

"שופטים ושוטרים תתן-לך בכל-שעריך".

בהמשך הפרשה: דיני מלוכה בישראל.

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אדוני אֱלוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבותָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר אדוני אֱלוהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא (דברים יז', 14-15)

מלכתחילה מתייחס האל בחשדנות כלפי המלך. יחס זה נובע מחשש של תחרות על לב הבוחר. כהן ומלך – כאן נרמז לראשונה המתח הפוליטי העתידי שבין הכהן המגלם את תפקיד שליח הסמכות האלוהית, לבין המלך המגלם את הסמכות הממלכתית האנושית. אצל שבטי העברים המתגבשים, המלכת מלך פירושה גם להיות קצת ככל הגויים, אבל התשוקה למלך היא אנושית ומובנת. האל מבין את הצורך האנושי הזה וסולח.

התנאי הדתי הוא שהמלך יוכתר על ידי הכוהן, ובלבד שיהיה זה מלך מזרע העברים. הכוהן רואה במלך איום על סמכותו, ומתנה את המלכתו של המלך באישורו של כהן. בכך הוא מבקש להבטיח שמעמדו יהיה גבוה מזה של המלך. הדת מעל לממלכה, הדת מעל למדינה, והעיקר: על פי תקנות האורתודוכסיה השלטת, המלך חייב להיות יהודי כשר. מנקודת מבטו של הכהן, הוא עצמו נמצא מעל למלך, והמלך מעל לנביא. הכהן משים עצמו כמייצג ההיסטוריה העברית וכממנה המלך כפונקציה שלטונית תומכת, ואילו הנביא מייצג את החוויה החברתית המיידית – בין אם הוא נביא אמת אופוזיציוני, או נביא שקר קואליציוני. אלו מוסכמות תרבותיות-היסטוריות, משותפות לדתות אחדות, ונוהגות לפחות עד לתקופת ההשכלה, ובמקומות אחדים, עד עצם היום הזה.

כור מחצבתו ההיסטורי של המלך היה בשורות הצבא. משם צמח כנציג הביטחון החברתי, וקנה לו מעמד פוליטי מרכזי. יש להניח שהכהן היה מעדיף להשאיר את המלך בתפקידו הקדום כרמטכ"ל מכובד, אבל החברה דרשה כפל בטחון: הכהן כמייצג הסדר האלוהי, והמלך כמייצג הסדר האנושי, ובמקרים רבים - סדר אנושי בחסד האל. במהפכה הצרפתית נפגשו לעימות היסטורי שלושה מחנות: הכהונה, האצולה והבורגנות. בכל הארצות הדמוקרטיות שבהן מתקיים גם משטר מלוכני, כהן הדת הוא זה שמכתיר את המלך. בארצות דמוקרטיות נטולות מלוכה, הנשיא נטל על עצמו את תפקידו ההיסטורי של המלך.

במדינת ישראל התקיימה מסורת של הכתרת נשיאים כתואר של כבוד בלבד. הנשיא היה אמור להיות אדם שמפעל חייו הושלם. אין הוא מחדש עוד דבר ביצירתו האישית והחברתית, והוא מקובל על רוב האוכלוסייה. נדרש ממנו לפתוח את מושב הכנסת הנבחרת אבל לא להתערב בפעילות פוליטית מקומית, לקבל כתבי אמנה של דיפלומטים זרים, ללחוץ ידיים של אלפי אזרחים בימי חג ולשאת נאום בראש השנה. הנשיא עזר ויצמן חרג מנוהל זה, ובמיוחד במעבר המילניום הביע דעות פוליטיות מסוימות מאד בעד השלום. על כך הוא נענש בידי האופוזיציה, בהוצאה לאור של מעשי שחיתות נסתרים מתוך העבר האישי שלו, מתוך מטרה לסלקו מן התפקיד. כותבי המקרא עושים ככל יכולתם לחזק את שלטונם המרכזי על העם. חיזוק שיש לו השלכות מרחיקות לכת על אופיו, מערכת אמונותיו, דעותיו והתנהגותו של המאמין היהודי.