סמדר יערון, יוצרת, שחקנית, במאית, מנהלת אמנותית של פסטיבל עכו ומנהלת אמנותית במרכז לתיאטרון עכו, מדברת על החוויה המיוחדת של יוצר בחדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 5

הספק והאמון (5)

האישיות הציבורית המופיעה על הבמה נתפסת על ידי קהל - ועל ידי כל צופה בקהל - באופן שמתאים לידע ולציפיות המסוימות ממנה. במקרה המיוחד של קהל המורכב מאנשי מקצוע או קרובים ומכרים של האישיות הבימתית, נוכל לשער שמערכת היחסים שלהם עם אותה אישיות, כוללת את הידע האישי על מיומנותו המקצועית, תפקידו וגם חייו הפרטיים.

למשל, אשתו של השחקן חווה את האירוע הבימתי, שבו נוטל חלק בעלה, באופן המיוחד לה, וזה כולל את כל הידע האינטימי הגלום ביחסיה איתו. האם היא יכולה להשהות את הספק ולומר: "אין זה בעלי על הבמה אלא המלט"? או אולי עליה לומר: "זהו בעלי על הבמה שמשחק את המלט, ועכשיו עלי לשכוח שזהו בעלי ולהתרכז בדמותו של המלט"? האם היא יכולה ליצור אמון בדמותו של המלט? ואם כן, האם היא עושה זאת באותו האופן שעושה זאת צופה אחר?

במהלך הטקס הדתי שמקיים כהן הדת, האם יכולה אשתו, הנוכחת במקום, להשהות את הספק שלה? האם יחסה לבעלה, כהן הדת, דומה ליחסו של כל חבר אחר בקהילה?

מקרה אחר בתחום הבמה והמסך הוא זה של המפגש עם השחקן-הכוכב. כוכב הוא אישיות מפורסמת ביותר ומקובלת בקרב קהלו. בדרך כלל הוא מופיע בתפקיד הראשי באירוע. לעיתים קרובות הסיבה להעדפת הקהל את הביקור באירוע אמנותי מסוים היא משום שהכוכב המועדף עליו מופיע בו, ולאו דווקא בגלל מרכיבים אחרים. מה שמייחד שחקן-כוכב משחקנים אחרים הוא הקשר שבין התדמית הציבורית שלו כאדם, לבין התפקיד הבימתי. שחקנים כוכבים נוטים לגלם תפקידים החופפים, באופן מלא או חלקי, לתדמית הציבורית שלהם, ואפילו אם אין להם נטייה כזאת, הרי שמערכת השיווק שלהם מעודדת אותם או כופה עליהם לבצע תפקידים כאלה. מערכת היחסים שבין כוכב לקהלו מורכבת וטעונה יותר ברגשות, מאשר בין קהל לשחקן שאיננו כוכב...

(עמ' 96)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

45. ואתחנן: דברים ג' 23 - ז' 11

"ואתחנן אל-יהוה בעת ההיא לאמֹר" (ואתחנן: דברים ג' 23).

את פרשת ואתחנן קוראים בסמוך ליום תשעה באב, יום התענית מדרבנן על חורבן שני בתי המקדש. חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי צבאו של נבוכדנצר השני מלך בבל, וחורבן בית שני בשנת 70 בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס. התענית חלה ביום ט' באב, והיא מהווה את שיא האבלות של תקופת ימי בין המצרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית לי' באב.

במסכת יומא (דף ט' עמוד ב) נאמר כי בית המקדש השני חרב בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות. אגדת "קמצא ובר קמצא" שבמסכת גיטין (דף נה עמוד ב), שבה אדם שהוזמן בטעות לאירוע של שונאו, סולק משם בבושת פנים על אף שביקש לשלם את כל הוצאות האירוע, ממחישה מצב זה. שנאה זו נחשבת לשנאה שלילית.

מחלוקת עלולה להביא לשנאה חינם. אבל מחלוקת לעצמה אינה דבר פסול. יש שני סוגי מחלוקת. האחד הוא המחלוקת "הרעה", זו המבוססת על שנאת חינם או שנאה עיוורת. וישנה המחלוקת הטובה, שבה כל צד מוכן לקבל את הלגיטימיות של זולתו ובסופה של המחלוקת נמצאת האהבה. לאו דווקא אהבה במובן של אינטימיות נעימה, אלא במובן של קשר מורכב ולגיטימי ("המעגל הפתוח", משדרים אהבה עמ' 241).

החורבן הראשון התרחש בימיו של צדקיהו מלך יהודה, אשר גם עליו נאמר, כמו על קודמיו יהויקים ויהויכין, וכמו גם על אחרים: "ויעש הרע בעיני יהוה" (מלכים ב', כ"ד 19). בכלל, נראה שככל שסיפורי המלכים מתקדמים אל עבר סופם המר, כך נעשה קצב תיאור האירועים בייאוש נמרץ, קצר-נשימה, טרוד ומוטרד למהר ולהגיע אל החורבן הגמור, מלווה בכותרת "ויעש הרע בעיני יהוה", שהיא הסיבה המקראית לחורבן.

בספר מלכים ב', פרקים כ"ד - כ"ה מתוארת פרשת יחסים שבין ממלכת בבל לבין הממלכה הגרורה והקטנה, ממלכת יהודה: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנה התשיעית למלכו, בחודש העשירי, בעשור לחודש, בא נבוכדנצר מלך-בבל, הוא וכל-חיילו על-ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב" (מלכים ב', כ"ד 20 - כ"ה 2).

שנתיים נמשך המצור, עד שנפלה העיר בחודש אב, בתשעה בחודש. צדקיהו ואנשיו נמלטים מהעיר. הכשדים רודפים אחריהם. אנשיו נמלטים וצדקיהו נתפס. הכשדים שוחטים את בניו לעיניו, ואחר כך מנקרים את עיניו. המצביא הבבלי נבוזרדן, המכונה "רב-טבחים" (מלכים ב', כ"ה 8). שורף את בית המקדש ואת ארמון המלך, מגרש את עילית העם לבבל, ומשאיר בארץ את האיכרות דלת האמצעים. תחיית הישוב היהודי תתקיים רק בימיו של כורש מלך פרס.

כאמור, את חורבן הבית מקדימה שורת מלכים שקיימו את מלכותם בחסות מלכי בבל, והוגדרו כמי שעשו "הרע בעיני יהוה", כלומר, אפשרו את קיומם של פולחנים אחרים מלבד הפולחן העברי. בימיהם מתנוונת הכהונה המרכזית ומתרחב הנתק שבין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות. יהודים שומרי מצוות מקיימים עד היום את טקס התענית. אבל העולם של היום אינו עוד עולמה הבלעדי של הדת, וזאת למרות שהחל משנות השמונים של המאה העשרים מתחילה בישראל תנועה עממית של חזרה אל המסורת הדתית, במקביל לתנועה הגלובאלית של חזרה בתשובה בנצרות ובאסלאם. התרבות הקיימת מכילה בתוכה את הדת כמרכיב תרבותי אחד בין אחרים: האמנות, הבידור, המדע, הספורט ותורת הפנאי בכללה.

יהודים רבים אינם יכולים עוד לקבל את הדת כאורח חיים בלבדי. עם ייסודה של מדינת ישראל, כמקום מפגש מרכזי לבעלי התרבות היהודית, גם רעיון החורבן חייב להיות מוגדר מחדש. לא בהכרח בית המקדש הוא המסמל את התחייה המחודשת, שהרי גם בבית מקדש עלול האדם לבצע מעשים מתועבים, כפי שאמר הנביא ישעיה בהפטרה לשבת פרשת דברים, כשהוא תוקף את הצביעות הדתית: "למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי-תבואו לראות פני, מי-ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיה א' 11-12).

תשעה באב מתעל אליו את אסונות העבר: החורבן, הפוגרומים, הפורענויות ההיסטוריות בכללן. אלו הם מעשים שנעשו על ידי גורם חיצוני ליהודים. השתקעות בפן הזה של תשעה באב עלולה לחזק את מרכיב הסבל היהודי על פני חשבון נפש על עוולות הנעשות בתוך החברה היהודית. תחייה מחודשת היא תחייה במסגרת של תרבות יצרנית ויצירתית, המבוססת על עקרונות מוסר, כפי שהוגדרו על ידי הנביאים.

יגאל לוסין בספרו "היינה – החיים הכפולים": "אם לא אל הדת היהודית, לאן יכול היה (היינריך היינה) לחזור? או בלשונו: מה טיבה של הדת היהודית, שאליה לא חזר מפני שמעולם לא עזבהּ? הקושי של החוקרים להתמודד עם סוגיה זו נעוץ מן הסתם בהשקפה, שהייתה שלטת בעידן האמנציפציה בארצות המערב, ועדיין יש לה מהלכים בזמננו, בעיקר באמריקה – כי היהדות היא דת, והיהודים הם עדה דתית. היהודים הגרמנים, הצרפתים, האמריקנים, וכו', רצו להאמין, כי הם גרמנים, צרפתים, אמריקנים, וכו', על פי לאומיותם, ויהודים – רק על פי דתם. חילוניות יהודית, או חלילה לאומיות יהודית, היו מושגים שלא עלו על הדעת. הברירה בימי היינה הייתה בין שני סוגי יהודים בלבד: חרדים ומשכילים. החרדים, יהודי הגטו, היו בעיניו בריות שאבד עליהן כלח; ואילו המשכילים, קבוצת ההתייחסות שלו, היו בני אדם תלושים, הסובלים מביזוי עצמי וממצוקה של זהות. היינה ביקש לפלס כאן דרך שלישית, שעל-פיה היהדות היא בעיקר מהות היסטורית, הקושרת את כלל ישראל לא בעבותות של עיקרי אמונה או שלחן ערוך, אלא בכוח של אינסטינקט קיומי, זיכרון קולקטיבי ורגש סולידריות לאומית"

(יגאל לוסין, היינה – החיים הכפולים. הוצאת שוקן/ירושלים ותל-אביב, 2000, עמ' 21).

המקיים את מצוות האבל, לא בהכרח הוא גם מרגיש את האבל. חווית החורבן יכולה להיות נטועה בתודעתו בתחום המחשבה על החורבן. כלומר, מי שמקיים תענית במתכונת של מצוות אנשים מלומדה, בתפילה ותענית פיסית, יצא ידי חובתו, שהרי קיום המצווה הוא הקובע. מי שמבקש גם להרגיש את האבל, יכול להתחבר בתודעתו לחוויית אבל אישית, וזו תטען את חוויית האבל הציבורית. זהו אחד מהביטויים לתנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית, ורבים עושים זאת במודע או שלא במודע.

הָאִשָּׁה נָשְׂאָה אֶת עֻבָּרָהּ הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ לַדָּרוֹם.

שְׁנֵי בָּנִים בִּבְנֵי מֵעֶיהָ, אֶחָד לא יִרְאֶה אוֹר יוֹם.

אוֹחֵז בֶּעָקֵב הַחַי, מַרְעִיל אוֹתוֹ, הִיא רָקְקָה,

נוֹף חוּם דָּהוּי לְמוּל עֵינֶיהָ, אֶרֶץ שֶׁל שְׁחִיקָה.

עֻבָּר אֶחָד מֵת, עֻבָּר אֶחָד חַי

יֵשׁ לִצְרוב אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר

אוּלַי מָשָׁל לְאֶרֶץ קודֶשׁ

לָאֵם צִיּוֹן, לְבֵן קָבוּר

בָּנִים מְרַקְּדִים, מִתְעַלְּלִים

וְהַאֵם לא תָּטִיב שֶׁאֶת.

נוֹרָא שֶׁאֶת הָעוֹלָל הַחַי

הוֹרֵג הָעוֹלָל הַמֵּת.

וְאֵין מַחְרִיד וְאֵין מַצִּיל וְאֵין נִסִּים יוֹתֵר

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַּגִּיָּה. הַיּוֹם עוֹדוֹ בּוֹעֵר.

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

פראג 20.1.2000

כל אותם דברים שקרו בחודש אוקטובר 1965 נראים היום כמו נלקחו מתוך סרט.

זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם פיטר.

תל-אביב הייתה עיר קטנה ומשפחתית. קפה "כסית" המה אמנים ומשוררים; נתן אלתרמן, אבות ישורון, חנה רובינא, אלכסנדר פן, אהרון מסקין ועוד רבים אחרים. על האורקסטרה הזאת ניצח חצקל איש כסית שמשקלו איים למוטט את הכיסא עליו נהג לשבת. ישבתי באחת הפינות המרוחקות והבטתי על האנשים האלה כאילו היו אלים. רח' דיזנגוף היה אז בשיא פריחתו לפחות כמו שנס אליזה לצרפתים. בחורות לבשו חצאיות צרות עד הברך ונעלו נעלי עקב דקים.

באותם ימים הייתי שחקנית שעושה את ראשית צעדיה בתיאטרון "אהל". באחד הבקרים הודיע לנו מנהל התיאטרון שבמאי בשם פיטר פריישטדט עומד להגיע לארץ מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית כבמאי אורח. למחרת, בבוקרו של יום, בשעה 10.00 בדיוק ראיתי אותו נכנס לחדר החזרות. הוא לבש ז'קט פפיטה בצבע אפור ומטפחת אדומה הייתה קשורה לצווארו. על ראשו חבש כובע בורסלינו שמוט הצידה. שלווה קרנה מפניו, סוג של נינוחות מהולה בקורטוב ממזריות. ההופעה שלו השרתה ניחוח של אירופאיות. כבר באותן דקות ראשונות משהו בו הילך עלי קסם. הוא דיבר אנגלית במבטא זר. ההרצאה שלו נמשכה כשעתיים שחלפו ביעף. הוא ריתק את כולנו. תוך שהרצה על המחזה הבחנתי במבטים שלטש לעברי עד שנדמה היה לי כאילו הוא מרצה למעני.

כשהסתיימה החזרה ירדתי לשתות משהו בקיוסק. הוא עמד מאחורי ולפתע, כמעט בטון של מכרים ותיקים אמר לי: "Can You Show me Tel Aviv?" בכיכר צינה דיזנגוף צייצו הציפורים. הוא לקח חתיכת לחם שנשכחה על הספסל והושיט את כף ידו להאכיל אותן.

"יש לך אצבעות ארוכות כמו של פסנתרן".

היה בו משהו ואינני יכולה להגדירו במילים, משהו שהצליח למתן את פחדי. הוא דיבר על באך, מוצרט, ויוולדי, פרנץ קפקא, בטהובן. זו לא הייתה קרקע הגידול שלי. עולם קסום ניגלה לפני. נזכרתי איך כבר בצעירותי הייתי מצפה בכיליון עיניים להאזין לקונצרט באולם ימק"א בירושלים.

רק מילותיו של המשורר פלובר עשויות לשמש תווים למנגינת הליווי הנכונה לפגישה הראשונה שלי עם אותו במאי ביום הראשון לחזרות: "שפת האדם היא כמו תוף סדוק. אנחנו מכים בו בקצב של ריקוד דובים, בעוד אנו נכספים לעורר את רחמי הכוכבים...".

על פגישתנו כתב פיטר לימים: "היא הייתה יפה כל-כך. צבע עורה היה שחום, אניצי כסף היו שזורים בצמתה השחורה. היא הייתה מושכת, מצחיקונת. התאהבתי בה. זה היה קל, אני הרי התאהבתי לעיתים קרובות. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אישה יהודייה. שוחחנו עד שעות הלילה הקטנות ובקי העניקה לי את הדבר שהיה כה חסר לי - חוף מבטחים". 

לקראת ערב שבת נסענו לבית הורי. הרי ירושלים עוררו בו התרגשות "כאן חי דוד המלך...". הוא שפשף את עיניו כאילו התקשה להאמין. במספר מילים הכנתי אותו לפגישה עם אבי, בעיקר בעניין מנהגי התפילה. כשסיפרתי לו כי משפחתי מוצאה מספרד, חברון וירושלים וכי אני דור 14 הסתכל עלי במבט משתאה. לא אשכח את מבטוו כשאמר לי בתום: "אני מדמיין לעצמי שכך נראתה רחל אמנו". הוא לקח את ידי ואז החליק את ידו על צמתי.

"Do you believe in love from first sight? I really don`t know what is it"

I love you".

בחדר האוכל שבבית הורי ישבנו אבי, אמי, אחי ואחיותיי. השולחן היה ערוך להפליא.

הייתי כל כך גאה באמי. אבא ברך את ברכת פרי הגפן והמוציא לחם מן הארץ ועוד לפני שאימא הגישה את האוכל לשולחן פנה פיטר אל אבי ואמר: I would like to marry your daughter" "

עיניה של אמי אורו משמחה אבל כוס היין שבידו של אבא רעדה קלות. פניו האדימו. הוא ביקש סליחה וקם והלך לכיוון המטבח. מהמטבח שמעתי אותו קורא לי בקול עמום, הוא דיבר בלחש: "למה זה מגיע לי? למה לא מישהו משלנו? מה יגידו בבית הכנסת?" עמדתי פעורת פה ולא ידעתי מה לענות לו. חזרתי לשולחן כשהכעס חונק את גרוני וגמגמתי משהו אל פיטר. הוא הביט בי כמו שאל מה קרה? לאחר עשר דקות עזבנו את השולחן. נישקתי את אמי לשלום.

באותו לילה, כשטיילנו ברחובות ירושלים השוממים, היה כבר אוויר של סתיו. תחושת המחנק של העיר חזרה להעיק עלי. בפעם הראשונה שאלתי את פיטר על משפחתו. הוא שתק. לרגע מלמל משהו. "רק אני נשארתי. כולם הושמדו שם".

"שם? איפה זה שם? שאלתי.

"במחנות".

"במחנות?" נתקפתי בעווית של צחוק וכל מילה שאמרתי יצאה משובשת;

"באיזה מחנות? ומי הם 'כולם'?"

הוא נראה מהורהר וענה לי בפשטות, כאילו דיבר על אנשים שלא הכיר: "אירנה ובלה פריישטדט.

הנסי. שלמה ורחל רייך. אוטו, אמיל וקתרינה פריישטדט. סטפן פריישטדט. אמילי ופריץ פריישטדט..."

פרצתי בבכי. חיבקתי אותו. "אסור לדבר על זה. אנחנו בונים מדינה. אף אחד לא מדבר לא בבית ספר וגם לא בתנועת המאוחדת". כאבי הבטן, הבחילה, הרצון להיעלם והסחרחורת כולם לפתו אותי. הייתי זקוקה לכדור. 

הייתי מבוהלת. גזרי עיתונות, משפטים סתומים של אבי, הכול התחבר לכדי תמונה מוחשית. בפעם הראשונה פגשתי ניצול שואה. איזו בהלה אחזה בי. ניצול שואה! כאילו מדובר במצורע שעלול להדביק אותי. התחלתי ללכת מהר כמעט לרוץ. פיטר ניסה להדביק את קצב הליכתי.

הוא ליטף את ידי. ניסה להרגיע אותי. הושיט לי ממחטה. I'll get you some water. כשאני כותבת שורות אלה אני מתקשה להאמין שכך באמת הגבתי. הלכתי בלי להרגיש לאן עד שהגעתי לכיכר ציון. נפש חיה לא הייתה בכיכר. רק בפינת רח' בן יהודה ישב הזוג המוזר של ירושלים רוזלה ופייפלה מחזיקים בעגלה שערמת שקיות נשפכת ממנה.

עמדנו במרכז הכיכר. Please forgive me, I don`t know what happened to me,"

חיבקתי אותו ובכיתי. הוא הושיט לי ממחטה ואמר משפט אחד שליווה אותי כל חיי:

"You are fragile, my child".   הוא חיבק אותי חיבוק שכל-כך חסר היה לי, חיבוק של אבא ועד היום איני שוכחת איך לפתע, משום מקום אמר לי: "Shall We Dance?". הוא החל להוביל אותי בוולס, ואני לא ידעתי אם צריך להמשיך לפחד או אולי לצחוק. הפלגתי בדמיוני למראה המוזר של שנינו מחליקים על משטח קרח ואני עוטה על גופי שמלת טול שחורה. פיטר הרים אותי גבוה למעלה ואני פרשתי ידיי לצדדים במיומנות של רקדנית, סחור סחור התמלא לבי שמחה וצחוק. כשסיימנו שמענו את רוזלה ופייפלה מוחאים כפים ומצחקקים.

התחלתי לשאול, לחפש פיסות  מידע אצל חברים על השואה. אבא אמר לי "בקי, את לא מבינה מה היה שם. את לא מבינה מה היה שם. הנפש שלך עדינה, שבירה, את לא תעמדי בזה".

זה נשמע אבסורדי, לא נתפס, אבל האיש שהיה "שם", האיש ששרד את המחנות היה בעל חוש הומור צ'כי-הונגרי נדיר, כובש, שובה לב, מצחיק.

(בקי פריישטדט)

בְּלֵילוֹת הַחושֶׁךְ הַיּוֹקְדִים

הָאֵלֶּה,

מַחְשָׁבוֹת פּוֹצְעוֹת מְטַפְּסוֹת

מַעֲלוֹת תְּמוּנוֹת

קוֹרְעוֹת בִּי צוהַר

פָּחַד.

הַחַיִּים מִתְקַמְּטִים.

צִירֵי הַמִּטָּה נֶאֱנָקִים.

הַזֵּעָה נִגֶּרֶת.

מַשֶּׁהוּ כָּבֵד בֶּחָזֶה

וְהַלֵּב מְנַבֵּא

יָמִים שְׁבוּרִים.

בּוקֶר מִתְפּוֹרֵר

קָם עָלַי

הוֹלֵךְ וְנֶחְבָּט.

צֵל מִתְנַכֵּר

זָע וְהוֹלֵךְ עִם תְּנוּעַת

הַוִּילוֹן

בֵּין תְּחִנָּה לַתְּחִנָּה.

מְנַסֶּה לָתוּר אַחַר פַּכִּים קְטַנִּים

לְשִׂמְחָה.

(רון גרא, משורר)

חבר טוב התקשר ואמר לי שאני חייב אבל פשוט חייב לרוץ לחנות הספרים הקרובה ולקנות את הספר "ארבע ההסכמות", כי זה ספר שפשוט ישנה לי תוך דקה ועוד שליש על התנהגות טובה את כל החיים. הסכמתי איתו מייד. יש לי חיבה גדולה למספר ארבע. ארבע אמהות, שלושה אבות, ואלוהים אחד שמקבלים בחינם, אם קונים עוד היום במבצע את שני לוחות הברית.

טסתי לחנות  וביקשתי שיתנו לי מיד ארבעה עותקים. שיהיה. מכסימום אחלק עוד עותק לאשתי היקרה ולשתי בנותיי. נלמד ביחד מה מקור האמונה שיוצרת אצל כולנו כל כך הרבה סבל ומונעת מכולנו  להרגיש כל היום המון שמחה בלב.

היה קצת תור בחנות, אז לא התאפקתי וישר פתחתי את הספר, ומיד למדתי כבר בעמוד הראשון שקודם כל אני צריך ללמוד לסלוח לעצמי ובשום פנים ואופן לא לקחת כל דבר באופן אישי. המוכרת בקופה גם היא אמרה לי שאני לא צריך לקחת  את זה באופן אישי, אבל מסתבר שחסמו לי את כרטיס האשראי, וכשניסיתי לצאת מהקניון, הודיעו ברמקול שהנה, סוף סוף, התחילה בשעה טובה ומוצלחת המתקפה על הכור באיראן.

גם כשנפל הטיל הראשון על הקניון, ממש לא לקחתי את זה באופן אישי. סלחתי מיד לברק ולביבי, רק כל עוד בלבב פנימה, התפללתי חזק שהטיל הבא לא ייקח אותי לפני שאני מספיק להביא לאשתי ולשתי בנותיי את הספר. אבל הוא דווקא לקח, ואפילו בגדול ובלי תור! ולשנייה אחת הייתי סוף סוף ממש מאושר, עד שהשומר  בכניסה לגן עדן עצר אותי, כי לא היה לי כרטיס מועדון.

אבל מה אני אגיד לכם, אלוהים גדול!

הוא ירד לארץ, ירד על הברכיים וביקש משטייניץ שיאשרו לי עוד הלוואה. ושטייניץ הסכים בתנאי שאלוהים יעשה רפורמה ויעשה גם קיצוץ רוחבי בעשרת הדברות. אלוהים הסכים. הייתה לו ברירה? אם הוא לא היה מסכים, שטייניץ היה פשוט מתחיל לחפור לו ולאכול לו את הראש. ומאז הוא וצחי הנגבי יושבים ואוכלים בורקסים בשמינייה הסודית של ביבי וברק, כי בתור ג'סטה, אלוהים גם הסכים לעשות מבצע לפני החג, ומחק מספר הספרים של סטימצקי, את המילה "קלון".

(אודי בן סעדיה, כתיבה, בימוי, הרצאות)

ז.  לא נִטְמַעַת

תִּפְרַחַת זְהֻבָּה נֶחְבֶּטֶת

בִּגְדָמִים זָבִים

רוּחַ רַב טוֹרֵף -

              בִּמְחוֹל מִלְחָמָה אַפְרִיקָנִי.

עַל עַמּוּדֵי חַשְׁמַל -

                הָעוֹרְבִים

וּבֵין הָעֲנָפִים -

כִּבְדַת פֶּה, לא נִטְמַעַת, צִפּוֹר מְכַנֶּסֶת ראשׁ

מְחַפֶּשֶׂת מִסְתּוֹר

שְׁנוֹתֶיהָ לא הִבְשִׁילוּ אוּלַי

לָבוֹא בֵּין הָעוֹרְבִים

בַּתָּוֶךְ -

            הַבְּרוֹשִׁים

חִלּוּפֵי הָעִתִּים אֵינָם פּוֹגְעִים בָּהֶם, כַּרְסָמֵי הַזְּמַן לא נוֹגְסִים בִּבְשָׂרָם.

בְּתוֹכָם רוֹחֲשִׁים

דּוֹרְסִים.

(מלכה נתנזון, משוררת)

חידוש לשיר הסיום מתוך התכנית תיאטרון "המטאטא", "זהירות מרביצים - כל בו ב-9 פרקים". תאריך בכורה : 10.08.1948. מילים: יוסף אוקסנברג. לחן ועיבוד מוסיקלי: משה וילנסקי.

הקטע המסוים הזה הוא מתוך המופע "אני רוצה רק להציץ" (קול ישראל, 1968) שירי סאטירה מאז ועד עתה.

תיאטרון "המטאטא" היה תיאטרון עברי סאטירי אשר פעל בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. נוסד באפריל 1928, כבמה לסאטירה פוליטית אקטואלית, הבוחנת באופן ביקורתי את המתרחש בארץ. מייסדו ומנהלו הראשון של התיאטרון היה י.מ. דניאל, שהיה בעל ניסיון בניהול תיאטראות בבוקרשט ובסופיה.

"המטאטא" הגיב על כל מאורע פוליטי בחיי הארץ, הציג בכל מופע שורה של מערכונים סאטיריים בענייני עלייה, עבודה עברית, השפה העברית ותוצרת הארץ, ויצא כנגד הספסרות בקרקעות שפשתה בשנות השלושים.

בשנות המדינה הראשונות, לא נטה ציבור הצופים לביקורת סאטירית על המדינה ומוסדותיה, ותיאטרון "המטאטא" הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1954. על בית התיאטרון ("בית העם") ברחוב בן יהודה בתל אביב הוקם לימים הבניין הידוע כ"בית אל על".

השיר עצמו הוא פרודיה על האם הישראלית החדשה. היה להיט בשנותיה הראשונות של המדינה. אם שנתנה בננה לילד שלה, ראתה לעצמה כחובה קדושה גם לשיר לו את השיר הזה.

--------------

"טאקע מאמע" - הצצה להקרנות החרדיות

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 17.8.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 31.8.2012, בשעה 14:00

(לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 10.8.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ה', 30.8.2012, בשעה 20:30

ההצגות מתקיימות אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

8.8.12, בשעה 20:30, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

הקטע הבא צולם בחדר:

IV כן או IV לא!   היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן

מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה

יעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

בהפקת המרכז לתיאטרון של עכו

במתחם התחנה בתל אביב, פסטיבל "לצאת מהקרון", יום שישי ושבת 3-4 באוגוסט.

טל': 0528-459444

לץ פליי  let's play

קברט מטורף בשיתוף הקהל על חקיקה מתלהמת ודמוקרטיה מדורדרת. 

יום א׳, 5.8, וביום ד' 15.8, שעה: 20:30, תיאטרון צוותא תל-אביב.

יצירה משותפת של עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן.

שחקנים: דניאל בוצר,אנאל בלומנטל, אדוה לוי גושן, ירון סנצ׳ו גושן וצבי פטרקובסקי

עיצוב חלל: יערה צדוק ושוצי. עיצוב סאונד ומוסיקה: דניאל דוידובסקי. תאורה והפקה: גלית גרדינר. דרמטורגיה: קרן קוך.

"פלו ודו בקונצרט חגיגי"

פלו עולה לבמה לנגן לכבוד קונצרט חגיגי. דו עולה לבמה לנקות, לכבוד הקונצרט...

"מופע הומוריסטי, פיוטי, אינטימי וליצני".... גיל אלון

יוצרות: דורית רנוב, פלורנס פיש-חכם (בוגרת תיאטרון החדר)

הפקה חדשה שתעלה בבכורה בתאריכים 7,8,9 באוגוסט 2012, בפסטיבל "ניסוי כלים"

הופעה ראשונה בשעה: 17:30. הופעה שנייה בשעה: 18:30.

בית תמי (גינת שינקין), ר"ח מרכז בעלי מלאכה 16 ת"א. טל: 03-5288827. עלות כרטיס 20 ש"ח. טל' פלורנס: 054-4517664.

המפטי דמפטי

דקה אחת בחייו של לואיס קרול, מחבר "עליסה בארץ הפלאות".

קרול, אדם חריג ומופנם המתפרנס כמרצה באוניברסיטת אוקספורד, נקרע בין השגרה לבין המרחבים, אליהם נושא אותו דמיונו. פחד מפני הבלתי-נודע מוביל לדו-קרב מפתיע.

יצירה ובימוי: דינה בליך. מחזה: טל זגרבה ודינה בליך.

שחקנים יוצרים: ליסה אוברמן, ג'רמי אלפסי, נדב בושם, אריאל ברונז, אילן זיו

יום א', 12.8.2012, בשעה 20:00, בתיאטרון "תמונע" במסגרת "תרבות יום א'" - מה שאומר שכל הכרטיסים ב-40 ש"ח. קטעים מההצגה:

בגדי חורף אבא

מונודרמה הבוחנת את שבירתו של התא המשפחתי דרך עיניה של ילדה. חווית הגירושין של הוריה מחייבת אותה לעבור מסע התבגרות בעל כורחה. לבד, במלתחות הבריכה, עם תיק בריכה ואינספור זיכרונות ותובנות, היא מכינה את עצמה למסע בריחה, דרכו היא מקווה להציל את נישואי הוריה.

מחזה: משה פרסטר. זוכת ציון לשבח תיאטרונטו 2012

בימוי ועריכת טקסט: הדס גלבוע-קריידלמן. משחק: הילה הלוי-מצקר.

מוזיקה: עדי דוייטש. תפאורה ותלבושת: ענת מרוק-קפן

יום חמישי ה9/8 ב20:30 בסמטה הזמנת כרטיסים בטל'  03-6812126

יום שלישי ה4/9 ב21:00 בקאמרי הזמנת כרטיסים בטל' 003-606096. קוד הנחה 457.

המרכז הישראלי
לתיעוד אמנויות הבמה: בפייסבוק

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

"בהוליווד סגולותיה הטובות של בחורה חשובות הרבה פחות מהתסרוקת שלה. את נשפטת לפי איך שאת נראית, לא לפי מי שאת. זה מקום שבו ישלמו לך 1,000 דולר בעבור נשיקה, ו-50 סנט בעבור הנשמה שלך"

(מרלין מונרו).

"אם החלומות שלך אינם מפחידים אותם, הם אינם גדולים דיים"  

(אלן ג'ונסון-סירליף, נשיאת ליבריה, כלת פרס נובל לשלום)

-------------- -------------- --------------

שנואת העם

נטלי כהן וקסברג, מחזאית, משוררת, פרפורמרית, אחרי שהעלתה ליוטיוב שני קטעים אופוזיציוניים בתכלית – "הפתרון הסופי לכל הבעיות בישראל" ו"איך הייתם מסתדרים בלי השואה" – הפכה מטרה לאלפי טוקבקים נזעמים, חלקם מאיימים על חייה. תופעה תרבותית(?). (ראיון ב"צינור לילה" בדקה ה-11:35)

-------------- -------------- --------------

אין מלך - אמנים למען צדק חברתי

עידן זילברשטין: מילים ולחן, (המשפט מתוך שופטים כ"א, כ"ה), עיבוד והפקה מוסיקלית, גיטרות, בס, קלידים, צילום ועריכת הקליפ.

ביצוע: אורי גוטליב, אמיר פייס, דני שטג, דניאלה וירצר, זיו רובינשטיין, יוסי ואסה, רוני ורטהיימר, ניר זליחובסקי, תמרה ניר, עמית לוי, ענבל אבנעים, לנה אטינגר, מור כרמון אוסטר, רותי דאוני-דרור, פזית נוני, BS, מאיה ועידן זילברשטין. תופים וכלי הקשה: ניב אפלבוים. בס נוסף: אורי גוטליב. גיטרה נוספת: שמוליק ברדוש.

השיר הוקלט ובושל באולפן הביתי של עידן זילברשטין. מאסטרינג: עמית עמרמי, אולפני PAPA. עיצוב גרפי: בר זילברשטין.

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה. דמוקרטיה"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)