אבי גיבסון בר-אל מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: "יש כאן משהו שלא קיים בשום מקום אחר".
בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

1. "זו ההצגה שלי!"

"אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַצָּעִיר כָּבַשׁ אֶת הוֹדּוּ. הוּא לְבַדּוֹ?

קֵיְסָר הִכָּה אֶת הַּגאלִים. הַאִם לא הָיָה לְפָחוֹת טַבָּח אִיתּוֹ?

(שאלות של פועל שקורא, ברטולט ברכט. תרגום בנימין הרשב,

"גלות המשוררים, שירי סוונדבורג", 1935-1938.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978).

"זו ההצגה שלי!" אמרה השחקנית.

שלה לבדה? לא היה איתה לפחות במאי?

"עכשיו סיימתי לעשות סרט" אמרה המאפרת.

לא היה איתה אפילו שחקן אחד?

ביצירות הבנויות על צוות, כל יוצר מלך.

לפחות בעיני עצמו.

מעט ענווה.

לכאורה, הערה הזאת שייכת ל"רגע של עברית".

למעשה מדובר בתכונה שכל אחד יכול לסגל לעצמו.

האם לאחרונה השתתפת ביצירה כלשהי?

יש להניח כי בקרוב אתה עומד ליטול חלק ביצירה חדשה.

בהצלחה!

א.

--------------

2. הספק והאמון (8)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 8

טבע משותף

השחקן, כמו גם כהן הדת, נמצאים בצמתים חופפים של מערכות יחסים עם קהלם. מהי מערכת היחסים שבין אישיות ציבורית, תפקיד וקהל, מנקודת המבט של נתינת האמון בתופעות אלו או הטלת הספק בהן?

קהל מקיים מערכת יחסים עם דמות, באמצעות שחקן המגלם דמות זו, באותו האופן שבו קהל מקיים מערכת יחסים עם ישות אלוהית, באמצעות כהן הדת המגלם עבור הקהל את תפקיד שליח האל.

ישנה לפחות תכונה אחת משותפת לכל הבמות הללו - התיאטרון, הטלוויזיה, הקולנוע, ובית התפילה: הן מאפשרות לקהל לתת ביטוי לצרכים, משאלות וציפיות. קהל משליך אל הבמה את ציפיותיו - האישיות והחברתיות - וזוכה בהגשמתן, קודם לכל בתחום האירוע, כחוויה חושית, נפשית ורוחנית, באמצעות השחקן או כהן הדת.

לכאורה נראה שישנו הבדל אחד לפחות בין במת היצירה לבמת התפילה. במת היצירה מציגה את מושא ההזדהות של הקהל באופן מוחשי. מושא זה מגולם בגופו של השחקן המופיע על הבמה, כדוגמת השחקן המגלם את דמותו של המלט. לעומתו כהן הדת על במת התפילה, בדרך כלל, מציג את עצמו כשליח של מושא ההזדהות, שהוא אל או ישות עליונה, שלרוב איננה נתפסת בעין. כהן הדת הוא חוליה מקשרת בין אדם לאל, וברוב המקרים אין הוא מגלם בגופו את דמות האל. ישנו מקרה אחד שבו מגלם שליח האל בגופו את האל. בתרבות הפגאנית מבצע כהן הדת טקס של כניסת האל, השד, או רוחות המתים לגופו. במקרה זה הטקס הפגאני זהה לטקס היצירה התיאטרוני.

על במת היצירה משמש השחקן, באמצעות הדמות שהוא מגלם, שליח לדבר קשר עם תופעות שמחוצה לו. דמויות במחזה או בתסריט מתעמתות, בדרך כלל, עם גורל, אל, טבע או תגובות אנושיות של זולתן. כל אלה גורמים שאינם נתפסים בעין והשפעתם על הדמות הבימתית איננה ניתנת לצפייה מראש. גורמים אלו ניתנים להגדרה ככוח חיצוני לדמות או ככוח עליון.

("המעגל הפתוח", עמ' 99-100)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

48. שופטים: דברים ט"ז 18 - כ"א 9

"שופטים ושוטרים תתן-לך בכל-שעריך" (שפטים: דברים ט"ז 18).

הפסוק הראשון בפרשה מצווה על קביעת המסגרת החברתית המנהלתית. תחילה הוקמה הרשות המחוקקת, והיא נתונה בידי משה בשם אלוהים. אחריו הכוהנים נוטלים על עצמם את האחריות על החקיקה בשם אלוהים. משה מניח את היסודות לחוק העברי, ואז בא תורם של השופטים והשוטרים, הרשויות השופטות והמבצעות. השופטים והשוטרים יפקחו על שמירת המסגרות החוקיות של התנהגות האזרח. בבסיס התנהגות זו אנחנו מקווים למצוא את עקרונות הסדר החברתי, אשר בדת הם מכונים עקרונות המוסר האלוהי. זוהי המסגרת ההיסטורית להתנהגות האדם, שבמקביל לה תתקיים החוויה האישית והחברתית המיידית.

כך גם בתחום האירוע האמנותי, שבו יש תחילה לקבוע את החוק המרכזי, שבא לידי ביטוי באמצעות המושג הכולל של האירוע, הרעיון המרכזי שלו, תיאור המקום ההזוי (הבדיוני) ועלילת הסיפור. אחר-כך נקבעים הגבולות הפיזיים לפעילות האמנותית - גבולות האירוע על הבמה, או באולם פתוח, בחדר, בכיכר וכן הלאה. אחר-כך נקבעים גבולות ההתנהגות האנושית - ביטוי מאוזן שנובע מתוך התנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית. אחר כך יש לייחד תשומת לב לטיפול במצבי ההתנגדות, לשמירה על שלומו ורווחתו של הזולת, וכן הלאה. בכל יוצר מצוי השופט והשוטר הפנימי שלו, והם מקיימים דיאלוג נמשך עם תחומי אישיות אחרים שבתוך היוצר. הדיאלוג הזה נועד לממש את האיזון העדין של היצירה. בפסוק הפותח את הפרשה נאמר: "בכל שעריך". בעת העתיקה שער העיר הוא מקום ציבורי מרכזי, אבל שער מסמן גם פתיחה לקראת חיים חדשים או סדר חדש. השער אינו רק פתח פיזי, אלא הוא גם מסמן פתח לחיים, שער ליצירה, תחילתה של היצירה.

על אותם שופטים ושוטרים, המופקדים של שמירת חוק, נרמז שיהיו מופקדים על הצדק: "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ אשר-יהוה אלוהיך נותן לך" (דברים ט"ז 20).

לכאורה, בפרשה זו, הצדק האלוהי דואג תחילה לעצמו ורק אחר כך לעניי עמו, למדוכאים והסובלים משרירות ליבם של בעלי הכוח החומרי. ובסמוך לדאגה עצמית זו שוב מובא החיזוק לרעיון בדבר תוקפו של אל אחד בלעדי. יש בו חלוקה למה שהוא משלנו, שהוא טוב וראוי, ולמה שהוא לא משלנו, והוא רע ונתעב. לכאורה, כאן משפט הצדק בא לידי ביטוי במחויבות שמטיל האל על מאמיניו, לנאמנות מוחלטת ולדחיית אלים אחרים. הוא תוקף את עובדי הכוכבים, ובאלה כלולים גם האסטרולוגים (דברים: י"ז 3). האל רואה את עצמו כסיבה לקיומו של העם. הוא הדבק החברתי, המאחד את כל חלקי העם. רק לאחר מכן מובאים עקרונות המשפט והצדק שבין אדם לחברו. אלו הם פיתוחים לרעיונות שהופיעו בעשרת הדיברות, במבנה שבתוכם הם מוצגים: תחילה "אנוכי יהוה אלוהיך", ורק לאחר מכן "לא תרצח". "לא תרצח" נמצא מתחת ל"אנוכי יהוה אלוהיך", אבל כשהם מוצגים בפני הקהל בבית הכנסת, הם מופיעים בצורה מקבילה זה לזה. מכאן שהאל מגדיר עצמו כמייצג את עקרון המוסר.

התיבה "צדק" מופיעה פעמיים. אפשר לטעון שהיא מופיעה כך לשם הדגשת הרעיון, כמו בדרך הדיבור השגור: "זה משהו משהו! הצגה הצגה! ספר ספר! ארוחה ארוחה! הטוב שבטוב! הנכון שבנכון! האמת לאמיתה!" הדגשה שמלמדת על המשאלה להגיע למימושו המלא של רעיון. אבל "צדק צדק תרדוף" (דברים טז, 20). מרמז על המשאלה להגיע לגרעינו המרכזי של הצדק, שם הוא נמצא במצבו הטהור, שבמהותו הוא מסמן מוסר אנושי.
מובן שאין מדובר רק בהגדרתו של צדק, אלא בעשייתו. לא רק בהגדרת עצמך כמי שהצדק נר לרגליו, אלא כמי שעליו מוטלת החובה האנושית ליטול נר זה ככלי להארת הדרך ליישומו של הצדק. גרעינו המוסרי של הצדק טבוע בכל אדם כתנאי הכרחי, גם במי שמתכחש לו, ועל כך הורחב במקומות אחרים, ומתוך כך נובע ההכרח לעשיית צדק.

(לפעמים ציור מדליק מילים. הציור של רמברנדט, עקידת יצחק, הוביל לכתיבת השיר. נכתב בהשראת בראשית כ"ב וציורו של רמברנדט(

אַבְרָהָם הִשְׁכִּים עִם שַׁחַר

רמברנדט, עקידת יצחק, תחריט

קָשַׁר כְּתונֶת זָהָב לִבְנוֹ
וְלא אָמַר דָּבָר
לְשָׂרָה.

אַבְרָהָם אָהַב אֶת יִצְחָק
קָשַׁר עֵצִים לְגַבּוֹ
וְלא אָמַר דָּבָר
לְשָׂרָה.

יִצְחָק שָׁב אֶל אִמּוֹ
מֵהַר הַהֲרֵיגָה
כָּבוּי מִן הַנְּהָרָה
כֻּתָּנְתּוֹ מְקֻמֶּטֶת
מִסִּימָנֵי הַקְּשִׁירָה.

יִצְחָק שָׁב בּוֹדֵד לְאִמּוֹ
סִפֵּר לָהּ כַּמָּה אָהַב
אָבִיו
אוֹתוֹ.
וְאֵיךְ כִּסָּה אֶת עֵינָיו בְּאִבְחַת
כַּף, בַּצִּיּוּר שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט.

יִצְחָק שָׁב עָקוּד לְחַיָּיו
זָכַר אֵיךְ אָבִיו מַסְתִּיר
בְּשָׁחוֹר לָבָן אֶת מַאֲכַלתּוֹ
וְלא דִּבֵּר עִם אָבִיו
עַד יוֹם
מוֹתוֹ.

יִצְחָק שָׁמַר כֻּתּונֶת
שֶׁבְּקָצֶהָ קָרוּעַ
חוּט.
וְחַי כָּל חַיָּיו
כְּזָהָב שָׁחוּט.

(בלפור חקק)

הַמּוֹנִיּוֹת נָעוֹת בְּרַחַשׁ חֲתוּלִי

הִבְהוּב חוֹלֵף בְּעֵין הַפָּנָסִים

דָּג טֶרֶף נָע בָּאַקְוַרְיוּם בְּכִכַּר

עֲטַלֵּפִים בְּלַיְלָה כְּבָר נָסִים.

אֵין פָּאבּ לִדְפּוק בּוֹ אֶת הָראשׁ

וְאֵין לִי כֶּסֶף לַמָּלוֹן

וּבְשָׁעָה הֲכִי קָרָה בַּלַּיְלָה,

אֲנִי הוֹלֵךְ לִישׁון בַּמִּכְבָּסָה.

מְכוֹנַת כְּבִיסָה לוֹעֶסֶת אֶת בִּגְדִּי

וְאֵין בְּמַה לְּהִתְכַּסּוֹת.

יֵשׁ לִי חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים

וּמְיַבֵּשׁ שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי לְנַסּוֹת.

סִיבוּב וְעוֹד סִיבוּב

כְּמוֹ אוֹגֵר בִּמְרוּצָה,

הָיָה לִי חַם

וְהַמְּיַבֵּשׁ לָחַשׁ כַּאֲהוּבָה

הֵעִיר סוֹף סוֹף קִבְּלָה אוֹתִי

כְּמוֹ בֵּיצָה בְּבֶטֶן שֶׁל נָחָשׁ.

חַשְׁתִּי כְּמוֹ בָּרֶחֶם אֵם, וְנִרְדַּמְתִּי.

דָּמִי צִיֵּר מִלּוֹת חִבָּה,

לַפּוֹעֵל אֲשֶׁר נִקָּה אוֹתָן עִם בּוקֶר

נָכוֹן יוֹם מְעַיֵּף, וְיָד כְּאוּבָה.

בְּמִצְעָד מִשְׁפָּחְתִי, אָנוּ

מִתְנַהֲלִים בְּקֶצֶב סָדִיר

שֶׁל פַּחַד וְהֶרְגֵּל.

הַזַּעַם מְקַלְקֵל

אֶת הַשּׁוּרָה.

בְּחַלּוֹנִי שׁוּב נִקֵּר הָעוֹרֵב וְהִכָּה בִּטְפָרָיו

יָדַי שְׁבוּיוֹת

רַגְלַי צָבוֹת

גּוּפִי רָעֵב לַצְּלִיל הָאֶחָד שֶׁאָבַד

מִלָּה – וְלוּ מַחֲצִיתָהּ

אָבִי אָבִי

שֶׁלּא תִּפּול עָלַי אֵימַת הָאֵשֶׁל הַמְחֻלָּל מִן הַכְּנִימוֹת

(מלכה נתנזון, משוררת)

שני קליפים מיתולוגיים

1. שרה סילברמן אומרת לג'ימי קימל שהיא מזיינת את מאט דיימון.

2. ג'ימי קימל אומר לשרה סילברמן שהוא מזיין את בן אפלק.

פריים טיים בטלוויזיה אמריקאית בשיתוף שורה ארוכה של כוכבים והצפצוף ההיסטורי שנשמע בכל פעם שהמילה "f*@#ing" נאמרת ע"י מי מהדוברים. זה קרה לפני שלוש שנים. שנות דור במושגים של טלוויזיה ורשת. היסטוריה אמריקאית. איך זה נראה היום?

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

-------------- -------------- --------------

השבוע, בעבודה על "רומיאו ויוליה" נתגלתה לי ההבנה:

ההפך מהאהבה היא לא השנאה אלא הפחד.

(איתמר ברקאי, קבוצת משחק)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)